בהעלותך את הנרות. יום הקמת המשכן דומה ליום בריאת העולם הילכך כמו שלשם פתח באורה דכתיב ויאמר אלקים יהי אור כך פתח בכאן באורה בהעלותך את הנרות יאירו. וסמך פרשת הנרות לחנוכת הנשיאים כמו שפירש"י שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו וכו'. והק' עליו הרמב"ן ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטרת בקר וערב ששבחו בו הכתוב ישימו קטורה באפך ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשירה אלא בו ונכנס לפני לפנים ועוד מה טעם לחלישות הזה והלא קרבנו גדול משל נשיאים שהקריב כל ימי המלואים קרבנות הרבה ואם חלשה דעתו משום שלא הקריב נדבה כמותם גם הדלקה שנחמו בה חובה אלא ענין הגדה שהביא רש"י שנחמו במה שעתידין בניו לעשות חנוכה על ידי נרות כגון חשמונאי ובניו שיעשה נס גדול על ידם ויעשו חנוכה על ידי נרות שגדול מחנוכת המזבח שחנוכת המזבח אין הקרבנות אלא בזמן שיש מקדש ומזבח קיים וחנוכת חשמונאי נוהג לעולם. ור' אברהם כתב כי נסמכה להודיע כי הדבור יהיה בלילה כי יהיה שם נר דלוק ולא יכבה. ואין זה כדעת רבותינו שאמרו והלא לא נדבר עמו אלא ביום. וכתב הוא ז"ל עוד אבל הסידור בפרשיות האלה כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות לכל המחוייב לעשות באהל מועד והנה מתחילה אמר ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד ולא הזכיר המנורה והיה משמע שידליקו במנורה כל זמן שישנה קיימת אבל אם תאבד או תשבר ידליקו בלתי מנורה ואינה מעכבת ההדלקה שמצוה להעלות נר תמיד ולכך חזר והוסיף בצוואה מיד ולדורות צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך ואמר על המנורה הטהורה יערוך את הנרות שלא יערוך אלא במנורה טהורה ובכאן כאשר השלים הקמת המשכן השלים עוד כל דיני המנורה שיהיו ז' הנרות כולן דולקות אל מול פני המנורה ולא בלתי מנורה ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה ולא הזכיר בפרשה זאת אהל מועד ללמד שיהיו גם כן במקדש שלא נטעה לומר לפי שאין חלונות באהל מועד צריך לנרות אבל במקדש שיש חלונות אין צריך לכך לא הזכיר כאן אהל מועד: בהעלותך את הנרות. תימה לי למה ייחד הדבור לאהרן ואמר לו בהעלותך והלא אינה מצוה הנוהגת בו שאף כהן הדיוט כשר לכך. ומיהו אינו קשה שהרי אינו ציווי שהרי לא נאמר לו תעלה את הנרות אלא שהורהו סדר העלות כשיעלם או הוא או אחר ואפשר מה שהזכיר על פי המדרש לרמוז הנס שיעשה על ידי כהן גדול מבניו כמותו. והרמב"ן כתב אולי נרמז לו מפסוק מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה דבר אל אהרן בהעלותך ולא אמר דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם ולכן כתיב ויעש אהרן כן לומר שהוא היה מדליק אותם כל ימיו אע"פ שהמצוה כשירה בבניו כמו שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו אבל הוא היה מזדרז במצוה הגדולה הזאת: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ומקשי' שאינם אלא ששה המאירים אל פניה שנר אמצעי שהוא בגופה של מנורה הוא זקוף והאחרים נוטים אליו. ומתרצים אל מול פני המנורה הוא זקוף והאחרים יאירו פי' ג' שמכאן ובכולם יהיה שבעת הנרות:
וזה מעשה המנורה. כתב ר' אברהם כאדם האומר זה מעשה המנורה שלא נעשה כמוה. והרמב"ן כתב זה מעשה המנורה מקשה לומר שאף לדורות מעכב ולפיכך הזכיר מקשה ולא הזכיר קנים גביעים וכפתורים ופרחים שבה והזכיר זהב כי מצוה גם כן לדורות לעשותה של זהב לרומם בית אלקינו והזכיר פעם אחרת מקשה הוא לומר שדוקא מקשה מעכב בה ולא זהב:
קח את הלוים. כתב ר' אברהם נסמכה פרשה זו לכאן לומר כי אהרן יעסק בהדלקת הנרות ובשאר העבודות יעזרוהו הלוים ויעמדו לפניו לעשות מה שיצוום. והרמב"ן כתב אחרי שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ומשמרתם ונתן להם העגלות השלים מצות הכהנים במנורה ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם והשלים במצוה לדורות מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא: קח את הלוים. כתב ר' אברהם טעם קח כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני:
הזה עליהם מי חטאת העבירו תער על כל בשרם. פי' ר' אברהם וכבר העבירו תער כי העברת תער הוא קודם להזאה:
ואקח את הלוים. כתב ר' אברהם אע"פ שכבר אמר לקחתי אותם לי כן דרך המקרא והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו ופי' וכאשר לקחתי אותם לי נתתים לאהרן ולבניו:
וינף אהרן אותם תנופה וגו' ויכפר עליהם. פירש ר' אברהם וכבר כפר עליהם:
מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא. פירש"י וקרא דכתיב לעיל מבן שלשים שנה בן כ"ה יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד ה' שנים וכו'. וכתב הרמב"ן ואם כן יהיה פי' לצבוא צבא שיבא ליקהל בנקהלים באהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם כדי שילמוד הלכות עבודה ולכך לא אמר כאן לעבוד עבודה כמו שאמר למעלה אלא לצבוא צבא באהל מועד שיהיה מן הצובאים באהל מועד. ועל דרך הפשט הנמנים על יד משה ואהרן היו מבן שלשים והם אשר הפקיד איש איש על עבודתו ועל משאו אבל בכאן ציוה כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל כ"ה שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם אבל לא יהיה פקיד ונגיד על עבודה ידועה והטעם כי כל אדם נותן לבו במנין עשיריותיו כי משתנה בהם ויודע מתי יגיע לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו יודיעוהו אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך ולכך לא ציוה למשה לטרוח למנות רק מבן ל' שהאיש נודע בהם. ור' אברהם אמר כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת אהל מועד ואינו נכון כי גם שם נאמר כל הבא לצבוא צבא בעבודת אהל מועד ונאמר ג"כ לעבוד ולמשא:
ולא יעבוד עוד. עבודת משא בכתף אלא חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות כך פירש"י. והקשה עליו הרמב"ן א"כ שראוי לעולם לשיר גם כשיזקין למה נמנו בני גרשון ומררי מבן ל' עד בן נ' כיון שכל עבודתם כשרה בזקנים. ופי' הוא שגם לשיר אינו ראוי אלא מבן ל' עד נ' ולכך נמנו בני גרשון ומררי כך וכך הביא לשון הספרי מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון:
